תנ"ך על הפרק - ישעיה סג - חומת אנך

תנ"ך על הפרק

ישעיה סג

397 / 929
היום

הפרק

מִי־זֶ֣ה ׀ בָּ֣א מֵאֱד֗וֹם חֲמ֤וּץ בְּגָדִים֙ מִבָּצְרָ֔ה זֶ֚ה הָד֣וּר בִּלְבוּשׁ֔וֹ צֹעֶ֖ה בְּרֹ֣ב כֹּח֑וֹ אֲנִ֛י מְדַבֵּ֥ר בִּצְדָקָ֖ה רַ֥ב לְהוֹשִֽׁיעַ׃מַדּ֥וּעַ אָדֹ֖ם לִלְבוּשֶׁ֑ךָ וּבְגָדֶ֖יךָ כְּדֹרֵ֥ךְ בְּגַֽת׃פּוּרָ֣ה ׀ דָּרַ֣כְתִּי לְבַדִּ֗י וּמֵֽעַמִּים֙ אֵֽין־אִ֣ישׁ אִתִּ֔י וְאֶדְרְכֵ֣ם בְּאַפִּ֔י וְאֶרְמְסֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י וְיֵ֤ז נִצְחָם֙ עַל־בְּגָדַ֔י וְכָל־מַלְבּוּשַׁ֖י אֶגְאָֽלְתִּי׃כִּ֛י י֥וֹם נָקָ֖ם בְּלִבִּ֑י וּשְׁנַ֥ת גְּאוּלַ֖י בָּֽאָה׃וְאַבִּיט֙ וְאֵ֣ין עֹזֵ֔ר וְאֶשְׁתּוֹמֵ֖ם וְאֵ֣ין סוֹמֵ֑ךְ וַתּ֤וֹשַֽׁע לִי֙ זְרֹעִ֔י וַחֲמָתִ֖י הִ֥יא סְמָכָֽתְנִי׃וְאָב֤וּס עַמִּים֙ בְּאַפִּ֔י וַאֲשַׁכְּרֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י וְאוֹרִ֥יד לָאָ֖רֶץ נִצְחָֽם׃חַֽסְדֵ֨י יְהוָ֤ה ׀ אַזְכִּיר֙ תְּהִלֹּ֣ת יְהוָ֔ה כְּעַ֕ל כֹּ֥ל אֲשֶׁר־גְּמָלָ֖נוּ יְהוָ֑ה וְרַב־טוּב֙ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־גְּמָלָ֥ם כְּֽרַחֲמָ֖יו וּכְרֹ֥ב חֲסָדָֽיו׃וַיֹּ֙אמֶר֙ אַךְ־עַמִּ֣י הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹ֣א יְשַׁקֵּ֑רוּ וַיְהִ֥י לָהֶ֖ם לְמוֹשִֽׁיעַ׃בְּֽכָל־צָרָתָ֣ם ׀לאל֣וֹצָ֗ר וּמַלְאַ֤ךְ פָּנָיו֙ הֽוֹשִׁיעָ֔ם בְּאַהֲבָת֥וֹ וּבְחֶמְלָת֖וֹ ה֣וּא גְאָלָ֑ם וַֽיְנַטְּלֵ֥ם וַֽיְנַשְּׂאֵ֖ם כָּל־יְמֵ֥י עוֹלָֽם׃וְהֵ֛מָּה מָר֥וּ וְעִצְּב֖וּ אֶת־ר֣וּחַ קָדְשׁ֑וֹ וַיֵּהָפֵ֥ךְ לָהֶ֛ם לְאוֹיֵ֖ב ה֥וּא נִלְחַם־בָּֽם׃וַיִּזְכֹּ֥ר יְמֵֽי־עוֹלָ֖ם מֹשֶׁ֣ה עַמּ֑וֹ אַיֵּ֣ה ׀ הַֽמַּעֲלֵ֣ם מִיָּ֗ם אֵ֚ת רֹעֵ֣י צֹאנ֔וֹ אַיֵּ֛ה הַשָּׂ֥ם בְּקִרְבּ֖וֹ אֶת־ר֥וּחַ קָדְשֽׁוֹ׃מוֹלִיךְ֙ לִימִ֣ין מֹשֶׁ֔ה זְר֖וֹעַ תִּפְאַרְתּ֑וֹ בּ֤וֹקֵֽעַ מַ֙יִם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת ל֖וֹ שֵׁ֥ם עוֹלָֽם׃מוֹלִיכָ֖ם בַּתְּהֹמ֑וֹת כַּסּ֥וּס בַּמִּדְבָּ֖ר לֹ֥א יִכָּשֵֽׁלוּ׃כַּבְּהֵמָה֙ בַּבִּקְעָ֣ה תֵרֵ֔ד ר֥וּחַ יְהוָ֖ה תְּנִיחֶ֑נּוּ כֵּ֚ן נִהַ֣גְתָּ עַמְּךָ֔ לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ שֵׁ֥ם תִּפְאָֽרֶת׃הַבֵּ֤ט מִשָּׁמַ֙יִם֙ וּרְאֵ֔ה מִזְּבֻ֥ל קָדְשְׁךָ֖ וְתִפְאַרְתֶּ֑ךָ אַיֵּ֤ה קִנְאָֽתְךָ֙ וּגְב֣וּרֹתֶ֔ךָ הֲמ֥וֹן מֵעֶ֛יךָ וְֽרַחֲמֶ֖יךָ אֵלַ֥י הִתְאַפָּֽקוּ׃כִּֽי־אַתָּ֣ה אָבִ֔ינוּ כִּ֤י אַבְרָהָם֙ לֹ֣א יְדָעָ֔נוּ וְיִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יַכִּירָ֑נוּ אַתָּ֤ה יְהוָה֙ אָבִ֔ינוּ גֹּאֲלֵ֥נוּ מֵֽעוֹלָ֖ם שְׁמֶֽךָ׃לָ֣מָּה תַתְעֵ֤נוּ יְהוָה֙ מִדְּרָכֶ֔יךָ תַּקְשִׁ֥יחַ לִבֵּ֖נוּ מִיִּרְאָתֶ֑ךָ שׁ֚וּב לְמַ֣עַן עֲבָדֶ֔יךָ שִׁבְטֵ֖י נַחֲלָתֶֽךָ׃לַמִּצְעָ֕ר יָרְשׁ֖וּ עַם־קָדְשֶׁ֑ךָ צָרֵ֕ינוּ בּוֹסְס֖וּ מִקְדָּשֶֽׁךָ׃הָיִ֗ינוּ מֵֽעוֹלָם֙ לֹֽא־מָשַׁ֣לְתָּ בָּ֔ם לֹֽא־נִקְרָ֥א שִׁמְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם לוּא־קָרַ֤עְתָּ שָׁמַ֙יִם֙ יָרַ֔דְתָּ מִפָּנֶ֖יךָ הָרִ֥ים נָזֹֽלּוּ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
אני מדבר בצדקה רב להושיע. אפשר דרך הלציי במ"ש הרא"ש בתשובה כלל ט"ו דאח קטן ת"ח שביזהו הגדול והקטן נדהו נידוייו נדוי דהגדול מוזהר לכבד לתלמיד חכם עש"ב ואף שנאמר דעשו גדול יעקב עוסק בתורה והוא רב ודאי עשו נתחייב על כל אשר ציער והקניט ולקח ממון יעקב החכם וז"ש מי זה בא מאדום שעשה נקמה באדום. והלא הוא גדול לז"א אני מדבר בצדקה היא התורה שנקראת צדקה כמ"ש בשוחר טוב והוא עשו הרבה אשמה עם ת"ח ולכן רב שהוא יעקב צריך להושיע. ואפשר אני מתיחד לשון ראוה מדברת בצדקה היא השכינה יחוד גמור ומזה נמשך רב כמ"ש בזהר הקדוש ע"פ גדול ה' בעיר אלהינו והוא רב להושיע ישראל: חסדי ה' אזכיר. פי' ומה שאזכיר חסדיו מעשה נסים. זה הוי כתהלות ה' כמו אם הייתי אומר הלל וכמ"ש קריאתה זו הלילא. והראשונים פירשו במ"ש חייב להראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים וז"ש חסדי ה' אזכיר. כאלו אנו בעלי הנס וז"ש כעל אשר גמלנו ה' כאלו זה הנס עשה לנו ממש הגם כי זהו רב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרב רחמיו. ואפשר לומר בסגנון אחר במ"ש מז"ה חסד לאברהם ז"ל דבכל שנה ל' יום קודם הפסח הקב"ה מוציא בכל לילה חלק א' משלשים אשר נטמע לכל אדם מישראל בקליפה וסט"א עד בליל פסח כל מה שהיו ישראל מוטמעים בסט"א כבר יצאו זהת"ד והיא הקדמת המקובלים הראשונים יקרת הערך ובזה פרשתי בעניותי בדרושים דז"ש רז"ל בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל כי בניסן כל נפשות ישראל יצאו לחירות מהקליפה. וזה טעם דמחיית עמלק בי"ד בניסן כמ"ש ר"מ דאז נתברר כל אשר היה לישראל בס"א. וזה טעם חייב להראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים כי באמת גם הוא יצא בזמן הזה. וז"ש חסדי ה' אזכיר שעשה עם אבותנו. תהלות ה' אשר תדיר מתמיד להוציא נפשנו מהסט"א כעל כל אשר גמלנו לנו ממש וזה נמשך מרב טוב לבית ישראל אשר גמלם והוא מתמיד לעשות זה בכל שנה ולהוציא מהסט"א נפשנו לחירות: בכל צרתם לו צר וכו'. לא כתיב באלף וקרי בוי"ו ושמעתי משם הרב החסיד מהר"ר יהודה הכהן ז"ל איש ירושלם במ"ש רז"ל דכב יכול השכינה עמנו בגלות ואמרו רז"ל דגאולות שלא היו על ידו יתברך היה אחריהם שעבוד אבל הגאולה העתידה תהיה על ידו יתברך כב יכול והיא גאולת עולם שאין אחריה שעבוד וז"ש בכל צרתם בגליות לו צר כב יכול צר כי השכינה בגלות אף שהיה גאולה לה צר עם כל זה היה שעבוד וגלות פעם אחרת והטעם ומלאך פניו הושיעם שלא היתה הגאולה על ידו. אבל לעתיד שתהיה על ידו באהבתו ובחמלתו הוא גאלם אין אחריה שעבוד וינטלם וינשאם כל ימי עולם:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך